פסק-דין בתיק ב"ל 969-09-11

פסק דין זה עניינו, תביעה שהגישה הגב' ישראלה ילון (להלן: "התובעת") בעקבות החלטת פקיד תביעות מחודש יוני 2011, הדוחה תביעה שהגישה לקצבת שירותים מיוחדים. במוקד פסק הדין, שאלת זכותה של התובעת המתגוררת במסגרת של דיור מוגן, לקצבה כאמור; כמפורט להלן.

המסגרת לדיון ועמדת הנתבע:

1.         סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע את זכותו של "נכה" לקצבת שירותים מיוחדים, כדלקמן:

"א.       שירותים מיוחדים הניתנים לאדם לפי פרק זה, הם שירותים וטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו.

ב.         השתתפות המוסד במתן שירותים מיוחדים לנכה, תהיה לפי כללים, מבחנים ובשיעורים שקבע השר באישור וועדת העבודה והרווחה לכלל הנכים או לסוגיהם.

ג.          ...

ד.         ...."

2.         מכוח הסמכות שהוענקה לשר בסעיף 206 (ב) המצוטט לעיל, תיקן השר את תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים) תשל"ט-1978 (להלן: "התקנות") ובהן הכללים, המבחנים והשיעורים של קצבת שירותים מיוחדים. תקנה 6 לתקנות -  העומדת במוקד פסק דין זה - קובעת כי:

            "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום, לא יהיה זכאי לקצבה מיוחדת."

3.         התובעת, הגב' ילון ישראלה, היא ילידת 1934 חולת דיאליזה הזכאית לקצבת נכות מכוח החוק. בפברואר 2009 עברה התובעת להתגורר במסגרת של דיור מוגן במתחם שמפעיל מרכז משען בע"מ בבאר שבע (להלן: "המרכז").

4.         בחודש מאי 2011 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), תביעה לקצבת שירותים מיוחדים. בהחלטת פקיד תביעות מחודש יוני 2011, נדחתה התביעה מהנימוק כי התובעת איננה זכאית לקצבה כאמור, מכוח תקנה 6.

5.         בעקבות החלטת פקיד התביעות הוגשה התביעה לבית הדין. בדיונים שהתקיימו בתביעת התובעת חזר הנתבע על עמדת פקיד התביעות, האומרת כי מאחר שהתובעת שוהה במסגרת של דיור מוגן, היא נכנסת לגדרי תקנה 6 ועל כן איננה זכאית לקצבה מיוחדת.

המחלוקת:

6.         בשים לב לטענת הנתבע, כמפורט לעיל, השאלה לה אנו נדרשים היא - האם דייר השוהה במסגרת של דיור מוגן, הוא בחזקת "נכה המוחזק במוסד" כלשונה של תקנה 6. שאלה זו מבקשים אנו לבחון על בסיס התכלית העומדת ביסוד התקנה והעובדות כפי שהוכחו בענייננו.

המסגרת הנורמטיבית - תקנה 6 לתקנות:

7.         בבג"ץ 5129/92, ליאור קרמן נ' המוסד לביטוח לאומי פד"י מז 4 עמ' 1 (להלן: "פסק דין קרמן"), עמד בית המשפט העליון על התכלית העומדת בבסיס תקנה 6. לדעת הרוב בפסק הדין קרמן, גמלת שירותים מיוחדים באה לענות על צרכיו המיוחדים של "נכה" בביצוע פעולות היום יום. זאת בשל החשש כי "בשל קשיים כלכליים של משפחת הנכה, קיים חשש כי שירותים אלה או חלקם, לא יסופקו לו". על רקע זה - "גמלת השירותים המיוחדים באה אפוא להבטיח לנכה תשלום שיהיה בו כיסוי להוצאות הקשורות במתן שירותים אלה." לפיכך סברה דעת הרוב בפסק דין קרמן, כי "למי אשר מוחזק במוסד קיומם של צרכים אלה מובטח ועל כן אין צורך להבטיחם בדרך של מתן גמלת שירותים מיוחדים." (הציטוטים כולם מתוך פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט אור).

8.         עמדת הרוב בפסק דין קרמן סברה עוד, כי תקנה 6 מכוונת "לעודד נכים ובני משפחתם לאפשר לנכים לתפקד בקרב משפחתם ובקהילה. תוצאה זו יש עימה חשיבות בשל שמירת הנכה במסגרת משפחתו ובסביבתו הטבעית." פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט אור.

9.         לאורן של התכליות העומדות בסיס תקנה 6, כפי שנפסק בדעת הרוב בפסק דין קרמן - ה"מוסד" שבו דנה תקנה 6, איננו הסביבה הטבעית של המבוטח ומטרתו, בין היתר, לספק לחוסיו עזרה בפעילויות היום יום; ולהיפך - "מוסד" אשר איננו מעניק לחוסיו עזרה בביצוע פעולות היום יום והוא בהגדרתו סביבתם הטבעית של המתגוררים בתחומו - איננו "מוסד" שבו דנה תקנה 6 לתקנות.

10.        על רקע זה נפנה לבחינת העובדות לשם הכרעה בשאלה האם מסגרת הדיור המוגן שבמסגרתו שוהה התובעת, הוא "מוסד" כאמור בתקנה 6 לתקנות.